ח'שאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא

זוהי תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובע, יליד 10.9.1993, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 19.11.2004 (להלן "התאונה"), בהיותו בן 11 שנים לערך. כיום התובע הינו בן 20.

מבחינה פיזית - אורתופדית, התובע נפגע באורח קל בלבד בתאונה. המחלוקת העומדת ביסוד התביעה נוגעת, בעיקרה, בשאלת הנזק הנפשי שנגרם לתובע עקב התאונה.

הנכות הרפואית

מהתיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט עולה, כי ביום התאונה נבדק התובע במיון בבית החולים 'פוריה' ונמצא כי הוא במצב כללי טוב, בהכרה מלאה, בדיקתו הנוירולוגית הייתה תקינה, לא נמצאה עדות לנזק חבלתי גרמי, נמצאה רגישות קלה במישוש הצוואר ובגב התחתון וכן נפיחות ורגישות בשוק השמאלית-קדמית. התובע שוחרר עם המלצה למעקב רופא מטפל ומשככי כאבים לפי הצורך. ביום 1.1.2005 הופנה התובע לאולטרסאונד מקומי לשוק וכן לפיזיותרפיה להפעלת הגב והצוואר. התובע עבר שתי סדרות של 8 טיפולי פיזיותרפיה. בדיקת מיפוי עצם שביצע נמצאה תקינה.

התביעה דנן הוגשה ביום 3.9.2006. התובע טען אז כי הוא נפגע עקב התאונה בגב וברגל שמאל וכי נגרמה לו נכות צמיתה בתחום האורתופדי. בד בבד הוא ביקש למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדי. המומחה שמונה - ד"ר מיכאל טנצמן, קבע בחוות דעתו מיום 28.3.2007 כי הבדיקה הקלינית שבוצעה לתובע תקינה וכך גם בדיקות ההדמיה וכי אין הסבר אורגני ברור לתלונות התובע ולא נגרמה לו כל נכות אורתופדית צמיתה.

ב"כ התובע שלח ביום 21.4.2007 שאלות הבהרה לד"ר טנצמן וזה חזר וקבע כי אין הסבר אורגני רפואי לתלונות התובע בתחום האורתופדי.

ביום 6.1.2009 ביקש התובע שוב לשלוח שאלות הבהרה לד"ר טנצמן, תוך שביקש את התייחסות המומחה לבדיקות MRI שבוצעו לתובע בחודשים יולי ונובמבר 2008 וכן התייחסות לתלונות התובע על נימול וחולשה ברגל שמאל ותלונות על איבוד שליטה בשתן שהחלו בסמוך ליום 26.7.2008.

בתגובה לשאלות הבהרה אלה, השיב ד"ר טנצמן ביום 15.2.209 כי אין סיבה אורגנית לאיבוד השליטה על השתן והמליץ על המשך בירור ע"י אורולוג ומומחים בתחום הנפש.

בעקבות תשובות המומחה, הגיש התובע ביום 2.4.2009 בקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי. בבקשה צוין כי ביום 29.3.2009 נבדק התובע על ידי מומחה בתחום הנפש - ד"ר וג'יה עאסלה, אשר קבע כי התובע אובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית (P.T.S.D) עקב התאונה.

ביום 6.9.2009 מונה על פי בקשת התובע מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי - ד"ר טארק פאהום (להלן "המומחה"). בחוות דעתו מיום 19.1.2010 (להלן "חוות הדעת הראשונה") קבע המומחה, כי התובע סובל מ- P.T.S.D עם סימפטומים שהופיעו לאחר פגיעתו בתאונה ועל כן קיים קשר סיבתי ישיר לתאונה. עוד נקבע בחוות הדעת כי על אף שחלפו חמש שנים מיום התאונה, התובע עודנו מתקשה להתמודד ואינו מסוגל לחזור לאיזון נפשי תקין, דבר שמשפיע על תפקודו ועל לימודיו. כן צוין כי החיזוי לשיפור במצבו בעתיד אינו אופטימי וייתכנו ירידות ועליות במצבו. בסיכומו של דבר קבע המומחה, בחוות דעתו הראשונה, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% בשל P.T.S.D.

ביום 9.2.2011 נחקר המומחה בבית המשפט על ידי ב"כ הנתבעת. במהלך עדותו הבהיר המומחה כי לתובע נכות כללית בשיעור של 25%, כאשר 15% מתוכה הינה בשל ה- P.T.S.D, ושאר הנכות מקורה בבעיות נוספות מהן סובל התובע בלא קשר לתאונה וביניהן - בעיות קשב וריכוז - ADHD, בעיות סומטיות ללא בסיס אורגני אובייקטיבי וניסיונות התאבדות. המומחה אישר בעדותו כי טעה כשלא התייחס לבעיות אלה בחוות דעתו הראשונה, כמו גם לניסיון ההתאבדות הראשון שביצע התובע ביום 17.5.2009, להתאבדות של חברו של התובע כחודש לפני בדיקתו אצל המומחה ולעובדה שבמשך שנים - מיום התאונה בשנת 2004 ועד לשנת 2009 - לא הייתה כל תלונה של התובע או אסמכתא רפואית כלשהי לטיפול בתחום הפסיכיאטרי. המומחה אישר כי בקביעת הקשר הסיבתי לתאונה בחוות הדעת הראשונה, הוא הסתמך על דברי הוריו של התובע ועל בדיקתו והרישומים - שכאמור החלו בשנת 2009 בלבד, כאשר אלמלא תלונות ההורים הוא לא היה קובע קיומו של קשר כזה (עמ' 18 שורות 3-19, עמ' 19 שורות 1-4 לפרוטוקול). עוד הובאו בפני המומחה עובדות שלא ידע בעת שנתן את חוות דעתו וביניהן - ניסיון התאבדות נוסף שביצע התובע בחודש ינואר 2010.

על יסוד דברים אלה ביקש המומחה לערוך חוות דעת משלימה על מנת לבחון שוב את מכלול השיקולים שהועלו בחקירתו הנגדית.

ביום 18.9.2011 הגיש המומחה חוות דעת משלימה בעניינו של התובע (להלן "חוות הדעת המשלימה"). בעת עריכת חוות הדעת המשלימה, עמדו בפני המומחה מסמכים עדכניים וביניהם - מסמכים משנת 2010 ו- 2011 של הפסיכולוגית שטיפלה בתובע – ראידה דעים, צילום מתיקו הטיפולי של התובע בשנים 2009-2011, רישומים רפואיים של הפסיכיאטר המטפל בתובע – ד"ר ראסם כנאענה, סיכום אישפוז וייעוץ פסיכיאטרי מינואר 2010 בעקבות ניסיון ההתאבדות השני של התובע, גיליונות ציונים מכיתות ו'-י"א ותיעוד רפואי נוסף. המומחה בדק את התובע בדיקה נוספת בטרם ערך את חוות הדעת המשלימה ושוחח שוב עם הוריו. כמו כן הפנה המומחה את התובע לבדיקה פסיכודיאגנוסטית אצל הפסיכולוג פרופ' משה זכי. זה התרשם, בחוות דעתו מיום 18.7.2011, כי התובע סובל מתסמונת של P.T.S.D, תוך שתיאר את התסמינים הקיימים אצל התובע.

המומחה מנתח בחוות דעתו המשלימה את מכלול הנתונים שעמדו בפניו ובמסקנותיו הוא קובע כי מדובר ב"תמונה מאד מורכבת ולא חד משמעית", כאשר קיימת אצל התובע אינטראקציה מורכבת בין הרקע האישיותו הפרמורבידי שלו לפני התאונה, לבין התאונה ולבין תסמונת ה- ADHD ממנה סובל התובע ורמתו השכלית. המומחה מציין כי הפסיכיאטר המטפל התובע - ד"ר כנאענה, התרשם כי התובע סובל מהפרעת אישיות גבולית עם נסיגות דיכאוניות וגם בייעוץ הפסיכיאטרי שניתן לאחר ניסיון ההתאבדות של התובע בינואר 2010, צוין כי התובע מוכר למרפאה כסובל מקווים אישיותיים גבוליים ונרציסטיים.

לדעת המומחה בחוות דעתו המשלימה, התובע אמנם סובל מ - P.T.S.D, אך באופן שאיננו טיפוסי לתסמונת זו ומצבו הרגשי כיום איננו יכול להיות מוסבר רק מתסמונת זו, וזאת למרות חוות דעתו של הפסיכולוג פרופ' זכי. התובע סובל מהפרעת אישיות גבולית, כפי שסבר הפסיכיאטר שטיפל בו - ד"ר כנאענה, הפרעה המאופיינת בשינויים במצבי הרוח, ניסיונות התאבדות חוזרים, פעולה אימפולסיבית ללא התחשבות בתוצאות, אי יציבות רגשית עם יכולת מועטה לתכנן מראש, התפרצויות זעם עצומות, מטרות בלתי ברורות, הרגשה כרונית של ריקנות, קשרים לא יציבים העלולים להוביל למשברים רגשיים חוזרים, תחושות של נטישה, איומים אובדניים ומעשים של פגיעה עצמית שיכולים להתרחש ללא שום גורם חיצוני מאיץ הגלוי לעין, אישיות היסטריונית עם נטייה לדרמטיזציה וקווים נרקסיסטיים. מומחה מציין כי חלק מתסמינים אלה צוינו במפורש על ידי הפסיכולוג פרופ' זכי בחוות דעתו לאחר הבדיקה שביצע לתובע. עוד קובע המומחה כי תיפקודו הלקוי של התובע והירידה בהישגיו הלימודיים בחטיבת הביניים מושפעים מרמה שכלית נמוכה, ADHD ומעולמו הרגשי של התובע, ליקויים שאינם קשורים לתאונה.

עוד קובע המומחה בחוות דעתו המשלימה, כי התובע התחיל בטיפול פסיכולוגי יותר מארבע שנים לאחר התאונה, כאשר הוריו לא התרשמו מחומרת מצבו אלא רק לאחר הניסיון האובדני בשנת 2009, דבר המצביע על כך שהסימנים הפוסט טראומטיים היו קלים יחסית ושההפרעה האישיותית ממנה סובל התובע - הפרעת אישיות גבולית - היא הבעיה המרכזית.

על כן ובסיכומו של דבר קובע המומחה בחוות דעתו המשלימה, כי התובע סובל מנכות כוללת בשיעור של 30%, כאשר רבע מתוך נכות זו מיוחס לתאונה, היינו - הנכות רפואית הצמיתה בגין התאונה הינה בשיעור של 7.5%.